<h1>ספר הפרדס — שער עשירי</h1>
<h2>דף כה.</h2>
האוכל דברים של איסור כתב הראב"ד ז"ל דחייב לברך בין שיהא איסורו מן התורה בין שיהיה מדבריהם, וכן כתב הרשב"א ז"ל בתשובה שחייב לברך בין בתחלה בין בסוף, (וכן דעת הרב), אבל הר"ם במז"ל כתב כל האוכל דבר איסור בין בשוגג בין במזיד אינו מברך עליו לא בתחלה ולא בסוף, וכן דעת הרב ר' אהרן הלוי ז"ל וכתב ר' אהרן הלוי ז"ל זה לשונו, מי שאכל או שתה דברים האסורים מן התורה או מדבריהם אינו מברך לא לפניהם ולא לאחריהם כלל שאין זו הנאה, ועל המברך נאמר ובוצע בירך ניאץ ה', אין צריך לומר כשאכלם באיסור אלא אפי' אכלם בהתר מפני חליו שהוא מסוכן אינו חשוב נהנה ואינו מברך עליו כלל, שכל הנאה שתחלתה באונס וסופה ברצון אינה הנאה. ואשת ישראל הדיוט שנאנסה מותרת לבעלה אע"פ שסופה ברצון, לפי' חולה האוכל ביום הכפורים אינו מברך כלל, שהלחם וכל המאכל אסור הוא ביום הכפורים כחזיר בשאר הימים, אלא שהותר לו מפני חליו כשאר איסורין. אבל חולה שבשלו לו בשבת על ידי גוי או על ידי ישראל בהתר דברים המותרים מכיון שאין בגופן אסור אלא במעשה שבת, ומעשה זה נעשה בהתר מברך עליו לפניו ולאחריו כדינו, עד כאן. ולפי סברתי נראה לי ההכרעה ביניהן ואחלק הדין לו' חלקים, ואלו הן: א.גהאוכל דברים אסורים כגון חזיר או כדומה להן שגופן טמאין אינו מברך עליהן כלל ועליו הכתוב אומר הקריבהו נא לפחתיך הירצך או הישא פניך, הגע עצמך היאך יברך ויזכיר השם הגדול וידיו מלוכלכות בשקץ ובטומאה, ועליו נאמר לא תגע בו יד כי סקול יסקל, ולאו דוקא שלא יברך עליו אלא אפי' רוצה לאכול אחר מכן דברים המותרים אינו מברך לעולם עד שירחץ ידיו במים הרבה פעמים. ב.גוכן חולה שיש בו סכנה שאינו יכול להתרפאות אלא בדברים אסורים כגון חזיר או שקצים ורמשים דאמרי' בכל מתרפאין בשעת הסכנה חוץ מע"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים. נראה לי שאע"פ שהותר לו התר גמור אינו מברך עליו כלל מן הטעם שאמרנו. ג.גוהאוכל דברים שאסורין מדבריהם כגון שמנו של גיד הנשה או גבינה של גויים או סתם יינם או בשר טריפה או פת של בעלי בתים וכדומה להם מברך עליהן ברכה של אחריהן לפי שברכה אחרונה היא מן התורה ואי אפשר לעקור דבר הכתוב בתורה. ד.גאבל האוכל ביום הכפורים או בתשעה באב בין בריא בין חולה דברים המותרים חייב לברך בין בתחלה בין בסוף הואיל וגוף הדברים הם מותרים אלו לא היה תענית. ה.גוכן האוכל דברים שנאסרו מחמת נדר או שבועה או אסר, נראה לי דמברך עליו בין בתחילה בין בסוף הואיל וגוף הדבר הוא מותר גמור. ו.גוהאוכל דברים שיש בהן סכנה כגון תאנה או אבטיח שנקר בו צפור או מים מגולים בזמן שהנחשים מצויין אינו מברך כלל וזהו דרך הנכון והישר בעיני אלהים ואדם למי שמודה על האמת.
<h2>דף קא:</h2>
גרסינן בפרק ערבי פסחים שנוי יין אין צריך לברך שנוי מקום צריך לברך, פי' שנוי יין אין צריך לברך אם הביאו לו יין מחבית אחרת אין צריך לחזור ולברך בורא פרי הגפן אלא הטוב והמטיב, אבל אשנוי מקום צריך לברך כלומר אם שתה בכאן יין ועקר מכאן לאכול במקום אחר חייב לחזור ולברך קודם שישתה היין. ותו גרסי' התם הא דאמרי' שנוי מקום צריך לברך לא אמרן אלא מבית לבית כלומר שעוקר שתייתו מכאן כדי לשתות בבית אחר(ת) אבל מפנה לפנה אין צריך לברך. עוד התם יתיב רב חסדא וקאמר הא דאמרי' שנוי מקום צריך לברך לא אמרן אלא בדברים שאינן טעונין ברכה לאחריהן במקומן, פירש רבי שמואל ז"ל דברים שאינן טעונין ברכה לאחריהן במקומן, כגון מים או פירות שאינן טעונין ברכה חשובה בפני עצמן, דודאי כיון שעמד והלך למקום אחר עמידתו זו היא [גמר] סעודתו, והך סעודתא אחריתי היא וצריך לברך בתחילה, אבל דברים הטעונים ברכה לאחריהן במקומן כלומר ברכה חשובה בפני עצמה כגון פירות משבעת המינים הואיל ולא בירך אחריהן ועמד לילך למקום אחר לסעודה על דעת קביעות ראשון הלך לברך אחריהן ברכה אחת לשתיהן, ולפניהם נמי אין צריך לברך כיון דעל דעת ראשונה הלך שם, ואינו מחוור, דברכה של יין ושל שאר דהיינו בורא נפשות לא מיקרי ברכה בשום מקום, אלא לא כלום אקרי בכל מקום כמו שנכתוב לקמן בנוסח הברכות בסייעתא דשמיא, ואילו היה כוונת רב חסדא על מים היה אומר דברים שאין טעונים ברכה לאחריהם, אלא הפי' הנכון הוא כמו שפירש הרב אלפסי ז"ל דברים שאינן טעונים ברכה לאחריהן במקומן כגון פירות ויין ושיהיו הפירות מז' המינין אבל בדברים שטעונים ברכה לאחריהן במקומן כגון פת ומיני דגן אין צריך לברך פעם אחרת המוציא, כיון שדרך העולם לקבוע סעודתן עליהם, גם כשעקר ממקום זה לילך לסעוד בבית אחרת על דעת ראשונה הולך שם. ותו גרסי' התם ורב ששת אמר אחד זה ואחד זה צריך לברך, פי' בין טעונין ברכה לאחריהן במקומן בין שאינן טעונין ברכה לאחריהן במקומן חייב לחזור ולברך כיון שעקר רגליו ממקום זה, והלכה כרב ששת, וכן פסקו הגאונים ז"ל, וכן הרב אלפסי ז"ל. וכתב הר"ם ב"ן ז"ל דהא דאמרינן שאם עוקר רגליו מכאן לילך למקום אחר לא לכתחילה איירי, דודאי לכתחלה צריך הוא לברך קודם שיצא משום חששא דילמא לא הדר לדוכתיה אלא בדיעבד איירי. כלל שמועתינו כל שעקרו רגליהם והלכו למקום אחר לא שנא חזרו למקום ולא שנא לא חזרו למקומן, לא שנא דברים שאינן טעונין ברכה לאחוריהן במקומן ולא שנא דברים שטעונין ברכה לאחריהן במקומם כל זמן שלא הניחו שם זקן וחולה שנוי מקום הוי וצריכין ברכה למפרע על מה שאכלו ולכתחלה על מה שירצו לאכול, ואם הניחו שם זקן וחולה לקבעינהו הדרי ואין צריכין לברך לא למפרע ולא לכתחלה, ואפי' הניחו שם זקן או חולה אין להם לכתחלה לעקור רגליהם אלא לדבר מצוה בדברים שטעונין ברכה לאחריהן במקומם עד שיברכו, וכדפרשי ז"ל. ורבי' שמואל ז"ל פסק כרב חסדא, הילכך שנוי מקום בז' המינים אין צריך לחזור ולברך, אכל בבית אחרת קודם שבירך או אכל בבית זה והלך לשוק וחזר למקומו וגמר סעודתו אין צריך לחזור ולברך תחלה מאי טעמא לקבעיה הדר. אבל שאר מיני פירות ומיני תרגימא צריך [לחזור] ולברך תחלה, עד כאן דברי הר"ם ב"ן ז"ל.
השותה שום משקה או האוכל שום אוכל והביאו לו פעם אחרת ממין אותו אוכל או ממין אותו משקה אין צריך לברך הטוב והמטיב, אלא אם כן ביין, דבשינוי יין דוקא תקנו רבנן הטוב והמטיב, אבל אשנוי לחם ושנוי בשר לא מברכינן. והטעם דביין תקנו רבנן הטוב והמטיב כיון דאית ביה תרתי שסועד ומשמח, אבל הרב אב"ד ז"ל כתב דאי אכל מתרי מיני דפת מברך הטוב והמטיב, ורבי' הצרפתים ז"ל כתבו שאין מברכין הטוב והמטיב אלא ביין מפני שאין דרך בני אדם לשתות משני מינים של יין, אבל כל מה שדרך בני אדם לאכול ממנו משני מינים, כשבירך תחלה על מין ראשון על דעת שניהם בירך וכן עיקר. וכתבו בתוספות דאפי' (דאכלו) בגרוע ממנו מברך הטוב והמטיב, וראייתם מדאמרי' בירושלמי דפרק ערבי פסחים ר' על כל חבית וחבית שהיה פותח מברך הטוב והמטיב ומי יימר דכל חבית וחבית יפה מחבירו, זה אי אפשר שיהיה זה יפה מזה, וזה יפה מזה. אבל רש"י ז"ל כתב דבעינן שיהיה אחרון משובח ואינו נכון כמו שכתבתי. וכן כתב בעל העטור ז"ל מסתברא על רוב היין שבא לו מברך הטוב והמטיב ולא משום חביבות דאטו כי גריעא מברך דיין האמת, כדאקשי' במסכת סנהדרין גבי לבנה אטו כי חסרה מברך דיין האמת דלבריך הטוב והמטיב, אלא ש"מ על רבוי הוא. וכן דעת הר"מ במז"ל, אלא שהרב ז"ל חדש דבעינן שנוי גמור משני מינים שחור ולבן או חדש וישן, וכן נראה עיקר כפי הסברא. והרב ר' ברוך אשכנזי ז"ל דאכסנאי לא יברך הטוב והמטיב כי אין זה הטבה כיון שאינו שלו. ואמרי' בפ' הרואה [נ"ט ע"ב] שאין מברכין הטוב והמטיב ביחיד אלא א"כ יש אחר עמו או אשתו או בניו, וכבר כתבנו בשער הראייה שהטוב ר"ל לדידיה והמטיב לאחריתי.
וכתב הרב ר' אהרן הלוי ז"ל ואחריו הרב ר' יום טוב אלשבילי ז"ל דהא דאמר היו לפניו פתיתין ושלמין דקימא לן דחייב לברך על השלימין, הני מילי היכא שרוצה לאכול משתיהן אבל אינו רוצה לאכול אלא מן הפתיתין אינו צריך לברך על השלימין כיון שאין דעתו לאכול אלא מן הפתיתין. וכן אמר לי מורי הרב נ"ר שראה כן בתוספות. וכתב הרב ר' יום טוב אלשבילי ז"ל שאם דעתו לאכול מזה ובירך על חברו שאין בדעתו לאכול אע"פ שהוא ממינו לא יצא על זה אלא א"כ אכל מאותו שבירך עליו תחלה. פי' לפי' אבל אם אכל מאותו שבירך עליו תחלה יכול לאכול מאחר, אע"פ שלא היה לפניו בשעה שבירך על זה דהא קיימא לן דשנוי לחם ושנוי בשר אין צריך לברך אלא דוקא בשנוי יין כדמוכח בפרק ערבי פסחים.
כתב הר"ם במז"ל היה אוכל במזרחה של [תאנה] ובא לאכול במערבה צריך לחזור ולברך, והכין איתא בתוספתא. והראב"ד ז"ל השיג עליו דדוקא שלא היה בדעתו מתחלה לכך כשברך. מכל מקום למדנו מדבריהם שאם היו לפניו בבית פירות מפוזרים ובירך בזוית זו אין צריך לחזור ולברך על אותן שבזוית אחרת, וכל שאם שנה מקומו בבית אחד מזוית לזוית שאם צריך לחזור ולברך כמו שכתבנו לעיל. ולדעת הראב"ד ז"ל נראה לי דהמברך על אילן אחד על דעת שיעלה לו לשאר אילנות הסמוכין לו שאין צריך לחזור ולברך בשאר אילנות אם כולן הם ממין אחד, שכיון שהדבר תלוי בדעת המברך מה לי באילן אחד כיון שמשנה מקומו ממזרח למערב מה לי בשני אילנות הואיל וכולן הן סמוכין, הילכך מסתברא לי שמי שהיה בכרם אחד ובירך על גפן אחת על דעת הגפנים אחרים הואיל וכולן הן סמוכין אין צריך לחזור ולברך על כל גפן וגפן. כיון שכולן הן ממין אחד וכן נראה כפי הסברא שאינו ראוי להרבות בברכות בעניין שאנו מוצאין דבר שנסמוך בו כנ"ל.
<h2>דף קג:</h2>
ותו גרסי' בפר' כיצד (מברך) [מברכין] [ברכות מ"א ע"ב], שאלו את בן זומא מפני מה אמרו דברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה שאין טעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם, אמ' להן הואיל ופת פוטרתן, ואקשי' אי הכי יין נמי ליפטר ליה פת, ופריק יין הוא קובע ברכה לעצמו, פרש"י ז"ל בכמה מקומות הוא בא ומברכין עליו אע"פ שלא היו צריכין לשתותו. אבל בשם הרב ר' יונה כתבו זה לשונו: יין גורם ברכה לעצמו שמתוך חשיבות היין שמקדשים עליו מה שאין כן בשאר הדברים שעל ידם תבוא ברכה אחרת, וכי תימא גם על הפת מקדשין, יש לומר דהכי קאמר יין נמי גורם ברכה לעצמו שמקדשים עליו כמו שמקדשים על הפת, ואולי כיון הרב ז"ל כההיא דריש פרק שלשה שאכלו כאחת, דאמרי' בית הלל אומרי' מברך על היין ואחר כך מברך על היום שהיין גורם לקדושה שתאמר, דבר אחר ברכת היין תדירה ברכת היום אינה תדירה, ובלי ספק לזה כיון הרב ז"ל כפי דעתי. ורבי' חננאל ז"ל פי' יין גורם ברכה לעצמו שפוטר שאר משקין שאם בירך על היין ואחר שותה שום משקה אחר בנתים ואחר כך בירך ברכה אחרונה של יין אין צריך לברך על המשקה לא לפניו ולא לאחריו ואע"ג דלא קימא לן כר' חייא דאמר פת פוטרת כל מיני מאכל ואפילו לא בא ללפת את הפת, הלכה כמותו ביין דיין פוטר כל מיני משקה. וכתב הרב ר' יונה דזה באמת הוא פירוש נכון אלא שאין הלשון מוכיחו. ורבינו שמואל מרומרוג ז"ל פי' דגורם ברכה לעצמו, שעל כל פירות העץ אין מזכירין שם העץ בפי' אלא בורא פרי העץ סתם, ועל היין אומ' הגפן בפי', ואין לך חשיבות גדול מזה, ויפה פירש. ולפי כל אלו הפירושים נראה דאם שתה אדם מים בתוך הסעודה דאין צריך לברך לא לפניהם ולא לאחריהם משום דהפת פוטר את הכל, דאפי' היין היה פוטר אלא שגורם ברכה לעצמו. וכן אמרו שהיה נוהג כן רש"י ז"ל כשהיה שותה בתוך הסעודה לא היה מברך עליהן תחלה וסוף. וכן רת"ם ז"ל ורבני צרפת ז"ל, ויש מפרשים יין גורם ברכה לעצמו השתיה היא גורמת ברכה לעצמה, לפי שהאכילה והשתיה שני דברים חלוקין הן ואין זה בכלל זה ולא [אפשר] לעשות שתיהן כאחת, הילכך דין הוא שברכת האכילה לא יפטר ברכת השתיה. וכתב הראב"ד ז"ל דלפי זה אפי' שתית מים נמי בעי ברכה, והביא ראיה מדאמרינן השותה מים לצמאו לאפוקי [חנקתיה] אומצא, הא אחריתי אפי' בתוך אכילה בעי ברכה, עד כאן. וכן פסק הרב ר' יהושעיה הזקן ז"ל מטראנא דמים כיון שאינן באין להסעיד גופו אלא להסיר צמאו או להרוית גרונו שאין ברכת הפת פוטרתן וחייב לברך, וכן פסק הרב בעל הלכות ז"ל אבל מכל מקום כתב הרב ר' שלמה בן אדרת ז"ל דדברי רש"י ורת"ם ז"ל נראין עקר, וכן כתב בפי' הרב ר' יונה זצ"ל.
<h2>דף קה:</h2>
פסק, כתב הרשב"א ז"ל בשם קצת המפרשים דברכה אינה טעונה כוס, מדבעא רבינא מרבא התם בפ' ערבי פסחים [קי"ז ע"ב] גבי מתני' דמזגו לו כוס שלישי מברך עליו מזונו, ושאיל רבינא התם שמע מינה ברכה טעונה כוס ורבא דחאו התם ולא קבלה מיניה, שמע מינה דברכה אינה טעונה כוס, ואם תאמר והא אמרי' בפ' ערבי פסחים גבי בריתא דהנכנס לביתו במוצאי שבת, דאמרי' עלה שמע מינה ברכה טעונה כוס, לא קיימא לן כההיא דוקא, וזהו שלא כתבה הרב אלפסי ז"ל התם בהלכותיו, ש"מ דאינה. ורבי' זרחיה הלוי ז"ל [פסק] דברכה טעונה כוס. אבל ראיתי לרב ר' יונה ז"ל שכתב וקימא לן ברכה טעונה כוס כל היכא שאפשר לאומרה על היין.
<h2>דף קו.</h2>
ומאי דאמרי' טעמו פגמו, כתבו בתוספות בשם רבי' שמואל דוקא לקדוש והבדלה בעי' שיהיה שלם אבל לשתיה אסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה, וקדוש והבדלה נמי לא אמרן אלא במקום דאיפשר אבל אי לא אפשר מברך אפגום ואמרי' בירושלמי ר' יונה טעים כוסא ומתקין ליה, פי' לאחר ששתה ממנו היה מוסיף עליו כל שהוא מים או יין והיה מברך עליו.
ירושלמי בריש פרק כיצד מברכין, ר' אבהו בשם רב מסובין אסור לטעום כלום עד שיטעום המברך, ר' יהושע בן לוי אמר שותים אע"פ שלא שתה ופליג, (מור) [מה] דאמר רב כשהיו כולן זקוקים לככר אחד, מה דאמר ר' יהושע בן לוי כשהיה כל אחד ואחד כוסו לפניו. וכתבו המפרשים ז"ל וכן ראיתי בחדושי הרשב"א ז"ל דשמעי' מהכא דהיכא שלא היה להם אלא כוס אחד או ככר אחד, אע"פ שנתן המברך מכוסו לכוסות המסובין או שנתן מככרו להם שאין להם לטעום כלום עד שיטעום המברך. ועוד שמעי' מהירושלמי שאין צריך ליתן מכוס המברך לשאר הכוסות וגם (מן) [מככר] המברך אין צריך ליתן לכל אחד ואחד כיון ששמעו הברכה על דעת לצאת. ונראה לי לפי מיעוט דעתי דהני מילי בדיעבד שאם שתה מכוסו ולא שפך בו מכוס הברכה שאין זה עכוב, אבל לכתחלה מצוה לשפוך מכוס הברכה לשאר הכוסות או ליתן מככר המברך לשאר המסובין, ויש לי להביא ראיה מדגרסי' בפ' כיצד מברכין (מ'.) טול ברוך טול ברוך אין צריך לברך, אלמא שמנהג פשוט היה בידם ליתן מככר המברך לשאר המסובין. וא"ת התם מיירי שלא היה הככר ביד כל אחד ואחד, אין זו סברא למי שיש לו מוח בקדקודו ודו"ק כנ"ל. ולמה שאמרנו שאין צריך ליתן מכוס הברכה לשאר כוסות כתבו רבני צרפת דהני מילי שאותן כוסות שהיו ביד כל אחד ואחד היו ראויים לברכה, אבל אם הם פגומים צריך ליתן מן הכוס שלו לשאר כוסות.
<h2>דף קיד.</h2>
ותו גרסי' בפר' כיצד (מברך) [מברכין] [ברכות מ"א ע"ב], שאלו את בן זומא מפני מה אמרו דברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה שאין טעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם, אמ' להן הואיל ופת פוטרתן, ואקשי' אי הכי יין נמי ליפטר ליה פת, ופריק יין הוא קובע ברכה לעצמו, פרש"י ז"ל בכמה מקומות הוא בא ומברכין עליו אע"פ שלא היו צריכין לשתותו. אבל בשם הרב ר' יונה כתבו זה לשונו: יין גורם ברכה לעצמו שמתוך חשיבות היין שמקדשים עליו מה שאין כן בשאר הדברים שעל ידם תבוא ברכה אחרת, וכי תימא גם על הפת מקדשין, יש לומר דהכי קאמר יין נמי גורם ברכה לעצמו שמקדשים עליו כמו שמקדשים על הפת, ואולי כיון הרב ז"ל כההיא דריש פרק שלשה שאכלו כאחת, דאמרי' בית הלל אומרי' מברך על היין ואחר כך מברך על היום שהיין גורם לקדושה שתאמר, דבר אחר ברכת היין תדירה ברכת היום אינה תדירה, ובלי ספק לזה כיון הרב ז"ל כפי דעתי. ורבי' חננאל ז"ל פי' יין גורם ברכה לעצמו שפוטר שאר משקין שאם בירך על היין ואחר שותה שום משקה אחר בנתים ואחר כך בירך ברכה אחרונה של יין אין צריך לברך על המשקה לא לפניו ולא לאחריו ואע"ג דלא קימא לן כר' חייא דאמר פת פוטרת כל מיני מאכל ואפילו לא בא ללפת את הפת, הלכה כמותו ביין דיין פוטר כל מיני משקה. וכתב הרב ר' יונה דזה באמת הוא פירוש נכון אלא שאין הלשון מוכיחו. ורבינו שמואל מרומרוג ז"ל פי' דגורם ברכה לעצמו, שעל כל פירות העץ אין מזכירין שם העץ בפי' אלא בורא פרי העץ סתם, ועל היין אומ' הגפן בפי', ואין לך חשיבות גדול מזה, ויפה פירש. ולפי כל אלו הפירושים נראה דאם שתה אדם מים בתוך הסעודה דאין צריך לברך לא לפניהם ולא לאחריהם משום דהפת פוטר את הכל, דאפי' היין היה פוטר אלא שגורם ברכה לעצמו. וכן אמרו שהיה נוהג כן רש"י ז"ל כשהיה שותה בתוך הסעודה לא היה מברך עליהן תחלה וסוף. וכן רת"ם ז"ל ורבני צרפת ז"ל, ויש מפרשים יין גורם ברכה לעצמו השתיה היא גורמת ברכה לעצמה, לפי שהאכילה והשתיה שני דברים חלוקין הן ואין זה בכלל זה ולא [אפשר] לעשות שתיהן כאחת, הילכך דין הוא שברכת האכילה לא יפטר ברכת השתיה. וכתב הראב"ד ז"ל דלפי זה אפי' שתית מים נמי בעי ברכה, והביא ראיה מדאמרינן השותה מים לצמאו לאפוקי [חנקתיה] אומצא, הא אחריתי אפי' בתוך אכילה בעי ברכה, עד כאן. וכן פסק הרב ר' יהושעיה הזקן ז"ל מטראנא דמים כיון שאינן באין להסעיד גופו אלא להסיר צמאו או להרוית גרונו שאין ברכת הפת פוטרתן וחייב לברך, וכן פסק הרב בעל הלכות ז"ל אבל מכל מקום כתב הרב ר' שלמה בן אדרת ז"ל דדברי רש"י ורת"ם ז"ל נראין עקר, וכן כתב בפי' הרב ר' יונה זצ"ל.
<h2>דף קטז.</h2>
ותו גרסי' התם בתוספתא פת טהור ופת טמא מברך על הטהור, שמעי' מהכא שאם היו לפניו פת ישראל ופת גוים מברך על של ישראל ברישא. וכתב רבי' שמואל מאוירא ז"ל שאם היה הפת של גוים חביב ונקי יותר, ופת של ישראל שאינו חביב כל כך מברך על אי זה מהם שירצה. והביא ראיה מדאמרי' בירושלמי וכן בתוספתא פת נקיה טמא ופת קיבר טהור מברך על אי זה שירצה. אבל השר של קוצי ז"ל צוה לחלק הפת של גוים מעל השולחן עד לאחר ברכת המוציא. ומה שאמרתי פת של גוים, אין ר"ל פת של גוים בעלי בתים חלילה, דההוא אסור לאוכלו, אלא פת של פלטר שהוא מותר לאכלו. וכתב ג"כ רבי' שמואל מאוירא ז"ל שאם היו לפניו שתי ככרות שלימות ממין אחד אם היה האחד יותר נקי מברך על הנקיה דחביב לו טפי, עד כאן. ותו גרסי' התם אמר רב נחמן בר יצחק וירא שמים מקים את שתיהן, כי הא דמר בריה דרבינא מניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע. יש מי שפי' דבוצע משתיהן, ואינו מחוור שלא מצינו בשום מקום שחייב לבצוע משתי ככרות אלא מניח הפרוסה על השלימה ובוצע מן הפרוסה של חטין, וכן פי' הרב ר' יונה ז"ל, ויש מי שפי' שמניח הפרוסה בתוך השלימה ובוצע מאי זו מהן שירצה או מן הפרוסה או מן השלימה, וכן פרש"י ז"ל. ואיכא מאן דאמר בהא דאמרי' הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע ר"ל שבוצע מן השלימה. ויש מי שפי' שבוצע מן הפרוסה ועליה מברך שתי ברכות המוציא ועל אכילת מצה משום דבעינן לחם עוני מה דרכו של עני בפרוסה אף כאן בפרוסה, וזה נראה שתפש בעקר הרשב"א ז"ל.
